אני באמצע הדרך..

אני התעכבתי בכתיבת של הודעה זו. התחלתי כמה פעמים אבל לא הצלחתי  להשלים אותה.

בשבוע שעבר הצטננתי די קשה .

לשמחתי, בדיקות הדם שלי, היו מספיק טובות  בשביל לקבל את הטיפול הכימותרפי האחרון של AC  adriamicine cytoplasmine או כמו שדניס קראנו לזה אדריאנוס, אדיאנוס היה שלום!

הטיפול עצמו עבר בשלום. סוזאנה האחות מאשפוז היום היתה מלאכית ומקצועית ביותר. אני מעריצה אותה על טוב הלב והסבלנות אל מול הסבל האנושי העצום שנדרשת להתמודד איתו מדי יום ביומה.

אז, הנה אני באמצע הדרך ..
הבעיה היא שהטיפול הרביעי הזה ממש הפיל אותי לקרשים.

אני מותשת, עייפות אדירה לא נתפסת.

קשה לי הרבה יותר בהליכות .. הבוקר הלכנו שעה אבל הייתי ממש על סף עלפון והתקדמתי בקצב  של חילזון עייף.

אתמול הצלחתי ללכת לשיעור יוגה.  אחריו, הרגשתי כמו מטפס הרים שהגיע זה עתה על פסגת האוורסט .. כל מה שנראה לי ברור וקל הפך מאמץ על אנושי כמעט.

אני מרגישה אובדן מוחלט של תיאבון. יש לי טעם מתכתי בפה. הצד החיובי של הדברים הוא כי ירדתי יפה במשקל! ליה אפילו שכנעה אותי לקנות לי שמלה חמודה ..

בימים האחרונים יש לי פתאום כאב גרון ואני מתקשה לבלוע .. אתמול סיירה חברתי סוזי בבכל בתי המרקחת של הוד השרון כדי למצוא תרופות הומיאופתיות - עם תמיכה טלפונית  מסופי המומחית שלנו בהומיאופתיה. זה קצת יותר טוב היום ...

לבסוף, הבעיה הקשה היא ברובד של מצב הרוח.  גם על זה ידעתי באופן תיאורטי, אבל קיוויתי לחמוק מזה. אבל מה לעשות.. יש לי מחשבות חוזרות ופסימיות. אני מרגישה בתוך מנהרה אינסופית. קשה לי לחשוב על החיים אחרי המחלה . עם זאת, אני עובדת קשה על עצמי.

סוזי הסבירה לי כיצד להתייחס למחשבות הרעות .. כאשר אני מרגישה מותשת אחרי ארוחת ערב דשנה מורכבת מארטישוק אחד. תודה לורנס! אני מיד מגיבה לעצמי ומשתכנעת שמלאכת העיכול קשה לכולם אין מה להיכנס ליאוש. כאשר עליה לחדר נראית משימה בלתי אפשרית, אני מיד נזכרת במזרון הנפלא שמחכה לי שם.  ולידו ערימה נאה במיוחד של ספרים נהדרים! אני ברת מזל שיש לי זמן ולגיטימציה לקרוא ספרים טובים (אם להזכיר רק כמה: כשניטשה בכה, אלדורדו, האיש הזקן שלא רצה לחגוג את יום הולדתו, אם יש אושר, כל כך יפה, כל כך שברירי..)

היום ספרתי בהרחבה לנגה חברתי שאני רוצה לארגן מסיבה כיפית עם מוסיקה טובה, ריקודים וקייטרינג טעים כדי לחגוג את ההחלמה שלי עם כל החברים והקרובים שתומכים בנו, מביאים לנו אוכל, מעודדים אותנו בלי סוף... אני חושבת כמה פעמים ביום על המסיבה הזאת  .. אני נצמדת למחשבה הזאת בעת בליעה כואבת או כאשר אמירת שתי מילים נראית כמו מאמץ קולוסאלי ..

בקיצור לכל זה יש שם, זה נקרא האפקט המצטבר.

ואם אתם  רוצים להבין על מה מדובר הינה מידע באנגלית:

http://www.breastcancer.org/treatment/chemotherapy/

ויחד עם זאת, אני כל כך מודעת למזל העצום שלי.   אני מוקפת אהבה .. ראשית דניס שמרעיף עלי אהבה אין סופית ושאינו  מאבד את סבלנותו למרות מצבי הרוח המשתנים שלי. הילדים שנותנים לי את הכוח לקום כאשר זה נראה בלתי אפשרי. סופי, שהגיעה משוויץ, ומבקרת אותי לעיתים קרובות. חברים שלנו מהקהילה שממשיכים להאכיל אותנו ומזמינים אותנו ותומכים בנו. האחיות שלי שמצלצלות לעתים קרובות, באות אלי ומשעשעות את הילדים .. הצוות המסור שלי במטח ושרון, מיכל והדס! שעובדים  כל כך קשה כדי שכל המשימות יושלמו בזמן ובאיכות הדרושה. העמיתים לעבודה במטח ומחוץ למטח שדאגתם כל כך מחממת הלב.


וגם כל המיילים והשיחות של החברים והקרובים מקרוב ומרחוק. וגם תודה על כל המתנות שלחו לי: תודה לג'ולי, שבי, לורנס, אודרי, קציעה, annie, סופי ..

רשימת התודות ארוכה מאוד על השבועיים האחרונים של מאכלים נהדרים, אני מקווה שאף אחד לא נשכח: בת חן, ארבל, אוסי, אתי גוטמן, נייתי, אביטל דרורי, ניקי, תמר גל נעמן, ציונה, אביגיל, אילנה מושקין, קרני, קלייר ונגה. 


תודה מקרב לב!